כשאנו מדברים על רילוקיישן הכוונה היא בדרך כלל להעתקת מקום המגורים של עובד או של דיפלומט למדינה אחרת בעקבות שינוי או קידום במקום העבודה של האיש ומשפחתו, לתקופת שהיה קצובה. בנסיבות אלו התהליך נעשה מרצון ומתוך נכונות לקדם את המעבר לארץ החדשה ולנסות להשתלב בה בפרק הזמן המוגדר. לפעמים העתקת מקום מגורים נעשה שלא מתוך בחירה חופשית כמו במקרה של האומן הסיני אוי ויי ויי שנאלץ לגלות ממולדתו למערב בגלל פעילותו נגד השלטון הסיני, או במקרה של האומנית זויה צ'רקסקי שנאלצה לעלות לישראל מאוקראינה כנערה בת 15 ביחד עם הוריה. בשני המקרים האלה האומנים נאלצו לעזוב את עולם ילדותם ואת החיים שהכירו ולהסתגל לחיים חדשים שונים לחלוטין שלא מבחירתם האישית.
בביקור במוזיאון ישראל בירושלים גיליתי ששני אומנים אלו, אוי ויי ויי וזויה צ'רקסקי, מציגים את עבודותיהם זה ליד זה, במקרה או שלא במקרה, וחשבתי על ההקבלה המעניינת בנסיבות חייהם.
אוי ויי ויי מעבד נושאים וחומרים שהכיר בארץ מולדתו, הוא משכפל למשל גרעיני חמניה או ריבועי שטיח, בסגנון שבו אנדי וורהול שיכפל פחיות של קוקה קולה, אולם אצל האומן הסיני עבודות השיכפול הופכות לביקורת נגד המשטר הקומוניסטי המבקש לשכפל את האזרחים בתבנית היצור המתאימה להנהגה בסין. האזרחים הסינים צריכים להתנהג בדרך מסוימת ולחשוב בדרך הזאת תוך וויתור על זכויות חופש הפרט שלהם לחופש הדיבור והיצירה. איי ויי ויי נעצר בסין בשנת 2011 ללא משפט, והוחזק בתנאי מעצר קשים בגלל יצירתו ופעילותו נגד השלטון, לכן חי כיום בברלין ומציג את עבודותיו בארצות המערב. השלטון הסיני טען כי אוי ויי ויי נעצר בשל העלמות מס והושת עליו קנס כספי בגבה של 1.5 מיליון לי"ש, אלפים בסין וברחבי העולם הפגינו נגד מעצרו הפוליטי ונתנו לכך פירסום, רבים סייעו לו לשלם את התשלום הראשון לשחרורו. התשלומים הפכו לנייר טאפטים, שטרות חוב לא רשמיים משוכפלים שייצר איי ויי ויי עבור כל אחד ואחד מהאנשים שהתנדבו לשלם את חובו. השטרות נושאים כותרות כמו 'שיוויון', 'צדק', הגינות', 'חופש הביטוי', הם מודבקים על גבי הקירות של אולמות גדולים בתערוכה.
זויה צ'רקסקי עלתה מברית המועצות בחודש דצמבר 1991 כשהיתה בגיל ההתבגרות, גיל לא קל בפני עצמו, והנה מצאה עצמה במציאות שונה לחלוטין מזו שהכירה, התמונה הראשונה בתערוכה מראה את העולים החדשים יורדים בבגדי חורף מלאים מכבש מטוס "אל על", האנשים אינם שמחים ואינם מחייכים, הם במצב של בין לבין; כבר אינם במטוס ועדיין אינם על הקרקע, שמה של התמונה הוא סרקסטי: 'קורבנות חדשים'. בתמונות השמן הגדולות אנו רואים את ההשוואה בין הנוף החורפי המושלג של אוקראינה לבין הנוף המדברי הצחיח בשיכון בישראל.
יש השוואה בין זוג צעירות אנרכיסטיות הרוקדות עם ידיים ושיער מתנופפים לצדדים לבין רקדניות באלט הנשקפות ממסך הטלויזיה. הפער התרבותי אינו ניתן לגישור וזויה מציגה זאת בצורה פרובוקטיבית, לדוגמה זוג עולים המצוירים במטבח ביתם בערב שבת מקבלים משגיח כשרות, הגבר חובש כיפה לראשו, האשה בלבוש צנוע עם כיסוי ראש, על השולחן נרות שבת וחלה לשבת לכאורה הכל תקין אולם להפתעתו משגיח הכשרות מוציא מן המקרר סיר שבתוכו ראש של חזיר.
הקושי של העולים להשתלב בתרבות הישראלית ובהוויה היהודית הוא גדול, ברוסיה הושפל הילד היהודי על ידי הגויים ואילו בישראל מושפל הילד הרוסי על ידי היהודים – אנו רואים זאת בשתי תמונות שיש להן אותה קומפוזיציה והעמדה של הדמויות, אבל הדמויות מולבשות על ידי זויה בבגדים אחרים, אותה חוויה של השפלה שחווה הילד ברוסיה הוא חווה עכשיו בישראל. בשני המקומות יש אלימות ויש חוסר אונים, הדבר בא לידי ביטוי גם בתמונות "1991 באוקראינה: שישי בשיכון 2015".
כל הנושאים לתמונותיה של זויה בתערוכה הנקראת "פרבדה" לקוחים מאורח החיים של העולים מרוסיה בישראל, עבודות הנקיון בהם העולים מועסקים בעיקר בגלל חוסר ידיעה של השפה העברית, עבודה בחנות הפלאפל של איציק השולח ידיים למלצרית הבלונדינית, הלבוש האנרכיסטי של העולים ותרבות הפנאי שלהם, אנו רואים את הצעירים יושבים על ספסל בפארק ושותים בירה, מנגנים בגיטרה או עוסקים בפיתוח הגוף.
יש גם געגועים לאוכל הרוסי, מוטיב האוכל המבושל בסיר גדול ונמזג לצלחות חוזר על עצמו, אך בעוד ברוסיה יש תור ללחם – בישראל יש שפע של נקניקים ומיבחר גדול של גבינות המונחות בסופרמרקט עם תגיות בשפה הרוסית.
זויה מותחת ביקורת על החברה הישראלית ועושה זאת בפורמט גדול, מעניין שגם האומן הסיני אוי ויי ויי וגם זויה צ'רקסקי בוחרים להביע את עצמם באמצעות מיצבים גדולים מאוד או באמצעות תמונות גדולות, אולי הגודל הפיזי של העבודות מחזק את האמירה שלהן ונותן להן תוקף.