היוזמה להקמת שכונת נווה צדק היתה של יהודי יפו שחיו בצפיפות גדולה וחלמו על הקמת שכונה עברית. בשנת 1884 הקימו האחים שמעון ואלעזר רוקח את קבוצת הרכישה הראשונה! הם כינסו 48 משפחות מבין תושבי יפו ואיגדו אותם באגודה השיתופית "עזרת ישראל", באמצעות האגודה רכשו קרקע ממר אהרון שלוש בעסקה נדל"נית מצוינת לשני הצדדים: מר שלוש היה הבעלים של קרקעות מחוץ לגבולות יפו, הוא הסכים למכור 10 דונם בתנאי תשלום נוחים ביותר ובלבד שהבניה על הקרקע תהיה מהירה ובתוך שנה מיום המכירה. המחשבה של שלוש היתה נכונה, אם אנשים יראו שהקרקעות שלו, שהיו חולות לאורך חוף הים, הן קרקעות הראויות למגורים – ערכן יעלה בהתמדה. היזמים שמעון ואלעזר רוקח ראו שניתן להקים שכונה יהודית מחוץ לחומות ירושליים והימרו על כך שניתן יהיה לבנות שכונה חדשה מחוץ לגבולות העיר יפו. הרכישה והבניה נעשו ללא תמיכה של גורמים חיצוניים וללא תרומות של נדבנים יהודים עשירים, אלא במימון עצמי של חברי האגודה ובהלוואות שקיבלו על עצמם. התמורה חולקה לסדרה של תשלומים קצובים שנעשו מדי חודש בחודשו.
היו 48 חברים באגודה משום שתוכננו 48 יחידות מגורים על גבי השטח שנרכש: בשלב ראשון ניבנו 10 בתים בשלוש שורות צמודות זו לזו, מוקפים בחומה על מנת לאבטח את השכונה, בכל בית שני חדרים כאשר המטבח והשירותים ניבנו מחוץ לבית בחצר פנימית, כמקובל באותה תקופה. החידוש בשכונה היה ש'בית התבשיל' ו'בית הכבוד' ניבנו בניפרד עבור כל משפחה ומשפחה, ולא היו בשימוש משותף של כל השכנים בחצר. באמצע השטח הבנוי הושאר מגרש ריק להקמת מיבנים ציבוריים: בית כנסת ומיקווה, וכן תוכננו שתי בארות מים. ניבחר וועד שיהיה אחראי על הקמת הבתים והוועד ניסח את התקנות למושב העתיד לקום, נוסח זה נחתם על ידי החברים לפני תחילת הבניה. העיקרון היה שכל מתיישב מפקיד בכל חודש סכום כסף קבוע מתחילת הבניה ועד לסיומה, כאשר סדר קבלת הבתים הגמורים ומסירתם נעשה על פי הגרלה. זוהי לדעתי קבוצת הרכישה הראשונה בתולדות הישוב היהודי. המשתכנים הראשונים כינו את השכונה החדשה "נווה צדק" על יסוד הפסוק מספר ירמיהו "נווה צדק הר הקודש". בית רוקח היה אחד מהבתים הראשונים שאוכלסו, לימים הרווחים בין הבתים הפכו לרחובות רוקח ושטיין. רחובות נווה צדק ובתיה נחשבו לרחבים וליפים ביותר ביפו, האור בשכונה זכה לשבחים בהיותו 'אור מחלץ עצמות ומרענן את הגוף'. שכונות נוספות שניבנו בעקבות שכונת נווה צדק נהפכו בסופו של דבר לרצף של בתים ולעיר תל אביב.
בית רוקח היה מעונו הפרטי של שמעון רוקח ושימש כבית וועד לאנשי השכונה ולמנהיגי הקהילה אשר שמעון רוקח עמד בראשה. לביתו נוספה קומה שניה וכן נוספה כיפת נחושת, בקומה השניה היה שולחן אוכל גדול של המשפחה וסביבו נאספו מדי ערב, במשך 30 שנה, תושביה של שכונת נווה צדק ומנהיגי הקהילה. חיי המשפחה שכללה חמישה ילדים והחיים הציבוריים התנהלו במקביל זה לזה.
בית רוקח ניתרם על ידי בניו להנצחת שמו של שמעון רוקח, שכונה על ידי הקהילה בשם הכבוד הש"ר. הבית עמד נטוש ומוזנח במשך שנים רבות עד לשנת 1982, בה קיבלה על עצמה נכדתו של הש"ר את המשימה לשפץ את הבית תוך כדי שיחזורו. העבודה נעשתה על ידי הנכדה, הפסלת לאה מג'רו מינץ, במימון עצמי וללא כל תמיכה ציבורית כלשהיא, תוך שמירה על אופיו המקורי של הבית ועל מראהו. התוצאה המדהימה זיכתה אותה בפרס של המועצה לשימור אתרים ולפרס ראשון של קרן פורד. בבית מיצגים הקשורים בתולדות המשפחה והשכונה, וכן מוצגות בו עבודותיה של הפסלת לאה מג'רו מינץ. הבית הפך לאתר היסטורי ולגלריה מיוחדת במינה של הנכדה:
לאה מג'רו מינץ היא ציירת ופסלת ילידת ירושליים, בוגרת האקדמיה לאומנות בצלאל וכן אוניברסיטת בר אילן, החל משנות ה60 החלה מפסלת בעיקר דמויות נשים בחומר וגם בברונזה, ה"פיסלות" הן נשים לא צעירות, עייפות ובעלות מרכז כובד, הן הולכות ומזקינות עם השנים ונוספים להן קמטים ואיברים מדולדלים. בשנת 1999 איבדה לאה מג'רו את ראייתה והיא מציירת מתוך אינטואיציה קומפוזיציות מופשטות, צבעוניות מאוד, דמויות רבות מונחות על הבד משולבות זו בזו ומרחפות.
הנה כך גם נדל"ן ואומנות משולבים זה בזה.