התיכנון המקורי של העיר הרצליה נעשה בשנת 1925 על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, מתכנן ערים בעל מוניטין, שחילק את הרצליה לארבעה איזורים: איזור א' – לאורך חוף הים יועד למלונאות ולנופש, איזור ב' – יועד למגורים ולבילויים. איזורים א' וב' היו הדיונות על שפת הים ומזרחה עד כביש החוף מספר 2 של ימינו – כיום הרצליה פיתוח. איזור ג' היה גבעת הכורכר המוארכת ממזרח לכביש החוף, ממחלף הסירה ועד כפר שמריהו – כיום הרצליה ב' – יועד לשמש מרכז איזורי לעסקים ולמסחר. איזור ד' היה המושבה החקלאית – כיום מרכז הרצליה – איזור זה היה אמור לספק את צרכי המחיה של שלושת האיזורים האחרים. בין האיזורים ג' וד' הפרידה ביצה גדולה, ה'באסה' בלשון העם, כיום פארק הרצליה המקסים. הביצה נוצרה עקב המבנה הטופוגרפי של השטח שגרם לניקוז לקוי של מי הגשמים.
האיזורים א' וב' היו שוממים שנים רבות עד שהתעוררו לחיים והפכו לאיזור תיירות לאורך חוף הים ולשכונת בתים פרטיים. איזור ג' היה מרוחק ומבודד על רכס הכורכר ותושביו חשבו לנתק את עצמם מהאיזורים האחרים של העיר ולייסד לעצמם ישוב עצמאי בשם 'קרית הרצל'. המהלך הזה לא אושר על ידי משרד הפנים.
כשהסתיים התיכנון שיווקה 'קהילת ציון' את קרקעות העיר במבצע שיווק מוצלח ומהיר, בתוך מספר חודשים נמכרו 25 חלקות ל'בני בנימין' בישראל, שאר החלקות נמכרו לאנשים פרטיים בארצות הברית ובפולין. התברר שבשל קצב המכירות המהיר 'קהילת ציון' לא שמה לב ולא הקצתה שטחים לצרכי גישה, לרחובות ולמבני ציבור, בלית ברירה קוצץ שטח החלקות שכבר נמכרו ב15%, דונם הרצלייני היה 850 מ"ר בלבד במקום 1000 מ"ר.
הבאסה היתה מקום מסתור לחיות כמו תנים ונמיות, שהיו צדים את תרנגולות התושבים באיזור ג', בחורף היו גדלים בביצה שפע של נרקיסים ושל פרחי בר שהילדים היו יוצאים לקטוף וחוזרים מלאי בוץ, למורת רוחן של האימהות. התגלתה מנהרת ניקוז עתיקה שנחצבה עוד בתקופה הרומית – ביזנטית, מתחת לרכס הכורכר ועד לדיונות של החוף. בילוי נועז של הילדים היה הליכה לילית בתוך המנהרה עם פנסים ונרות תוך הסתכנות בהיתקלות עם עטלפים. באיזור הרצליה ד' היה סניף קופת החולים הגדול של ההסתדרות, המספרה של פרצלינה, דוכן הפלאפל של יקותיאלי ולהבדיל, בית העלמין.
תושבי הרצליה ג' נטעו פרדסים של תפוזים מזן 'שמוטי', גידרו אותם בעצי תפוז חושחש ובנו בית אריזה – לימים התפרסמה התוצרת תחת המותג 'תפוזי 'JAFFA. כל התושבים חיפשו מקורות תעסוקה ופרנסה כדי להתקיים, אנשים חיפשו 'יום עבודה' בבניין, בשמירה או בתפירה. באותה תקופה היו בארץ ישראל כ7,000 מובטלים, הרבה עולים נאלצו לחזור למקום הולדתם בשל חוסר יכולת למצוא עבודה. בשנת 1929 היגיעה לביקור מארצות הברית גולדה מאירסון היא גולדה מאיר, הוריה גרו בהרצליה ג'. היא נדהמה מהעוני ומהדלות בו חיו הוריה ושאר הישוב והחלה לעזור ולתמוך בתושבים. בעזרתה ובעזרת מתנדבים נוספים הוקמו שני מיבנים חשובים: בית כנסת ובריכת מים. חלק מהתושבים השכירו חדרים וניהלו פנסיונים לנופשים, החזיקו משק עזר של עופות, עז או פרה. חלק מהתושבים הקימו את קואופרטיב 'חוף ים' לכריית זיפזיף וחול, אותם היו מובילים על גבי גמלים לאיזורי בניה במושבה. כך נעשו הגמלים לחלק מנוף ילדותם של רבים.
הקמת כפר שמריהו שהחלה בשנת 1936 סיפקה עבודה לרבים מפועלי הרצליה, ניפרצו ונסללו כבישים ביניהם הכביש לכפר שמריהו – כיום רחוב נורדאו, על שמו של מכס נורדאו מראשי הציונות המדינית.
החיים היו: קניה במכולת בהקפה, חצי לחם שחור, רבע חבילת חמאה, דגים מלוחים. הבילויים היו הליכה ברגל לסרט בבית הקולנוע כדי לחסוך את דמי הנסיעה לקניית חצי מנת פלאפל או לגרעינים שחורים (גרעיני חמניה), שנמכרו בתוך קונוס עשוי נייר עיתון. הבישול נעשה באמצעות פרימוס מעלה עשן, הרחצה השבועית היתה בגיגית רב שימושית שנקראה 'פיילה'. רוב האנשים חיו במחסור אך הרגישו שווים, היתה נתינה ועזרה הדדית. ילדי הרצליה זוכרים ילדות כפרית מאושרת, שדות נרחבים והרבה פרחי בר. אלה שהתגוררו באיזורים א' וב' זוכרים שהיו משחקים עם החברים והחברות בחולות ליד הבית – כיום רחוב וינגייט למשל בהרצליה פיתוח. המשחקים היו הפרחת עפיפונים שניבנו על ידי הילדים, משחקים ב'גוגואים' (חרצני פרי המשמש), חמש אבנים, סימני דרך ועוד. הילדים המציאו משחקים כמו קפיצה מעל שלוליות באמצעות מוט, גלישה במדרון על פח גלי, הליכה לים דרך הדיונות תוך חיפוש תאנים וסברס בדרך, וכמובן שחיה בים. אחרי שעות הלימודים הילדים עזרו במשק החי ובמטלות אחרות בבית.
הייקים שהתישבו בכפר שמריהו לימדו את תושבי הרצליה מה היא שנת הצהריים, בשעות אלו שבין 1400 לבין 1600 הילדים היו צריכים לשמור על השקט, ולשחק במשחקים שלא עשו רעש. הייקים גם לימדו את תושבי הרצליה את חשיבות הדיוק, 'פונקליש', וכן הדגימו להם נקיון מופתי וגינות מטופחות. הייקים הביאו לארץ ישראל את תרבות הנופש על כל סממניה ומנהגיה, קמו פנסיונים ביתיים על ידי משפחות הולצמן, דויטש, גורמנס, קמינצר ושלנברג. בצמוד לגן על שם מר ואן וריזלנד, מנהיג ציוני יליד הולנד (כיום נקרא הפארק בשיבוש השם גן 'פריזלנד'), פתחו הזוג הולצמן פנסיון ובית קפה קטן. האורחים היו חוזרים לפנסיון מדי קיץ, יושבים בצל העצים לאכול שטרודל או עוגת גבינה מאפה ידיה של פנינה ונהנים מהרגשת הביתיות. זו היתה 'אירופה קטנה בלבנט'. תיאודור דויטש היה בין הראשונים שחזו עתיד כלכלי מזהיר להרצליה פיתוח, הוא אמר: "יש ים, יש חולות, כאן כדאי להקים פנסיון, לכאן יגיעו אנשים לנופש". הפנסיון של משפחת דויטש היה בפינת הרחובות שלווה ובאזל בהרצליה פיתוח. הפנסיון של וילי ואלזה גורמנס היה באיזור של הרחובות שאול המלך ודוד המלך בהרצליה פיתוח. הפנסיונים פעלו בצד משק חקלאי של עגבניות ותותים או פרחים משום שמהחקלאות בלבד היה קשה להתקיים וכל בני המשפחה סייעו במלאכות השונות. בפנסיונים היו מוגשות עוגות טורט משובחות, בימי המנדט הבריטי אהבו הקצינים הבריטיים להתארח בהם ולשוחח ביניהם, בעלי הפנסיון היו מאזינים לשיחות והיו מעבירים את החומר המודיעיני לאנשי ארגון ה'הגנה'.
ברחוב נורדאו הוקם בית הקפה 'גלי ים' בשנת 1932 בתיכנון של אדריכל אמריקאי, מיבנה עם קשת בטון גדולה שהפכה לסמל של בית הקפה ושל איזור ג' כולו. היגיעו לבית הקפה עשירי תל אביב במכוניותיהם היפות, שיחקו קלפים, גם תושבי האיזור ובעיקר הייקים מכפר שמריהו באו כדי 'להתעלות על חיי היום יום', הוגשה גם בירה אחר הצהריים וגלידה מתוצרת עצמית. היו כאלה שטענו ש'סוציליסטים בארץ ישראל לא מבזבזים את זמנם בבתי קפה'. הילדים באו לקנות גלידה בגביע שעלתה חצי גרוש או גרוש. המקום שימש תפקיד לא רשמי במסגרת הפעילות המחתרתית להורדת מעפילים אל החוף: חברות ארגון ה'הגנה' היו מזמינות את החיילים והקצינים הבריטיים לבית הקפה לרקוד איתן ולהשתכר, באותו זמן היתה עוגנת אונית מעפילים מול חוף הרצליה או מול חוף שפיים, המעפילים הורדו בחסות החשיכה ובאין מפריע בסירות קטנות אל החוף, והוברחו אל בתי המתישבים באיזור. לזכר ימים אלו ניצבת סירה בראש הגבעה של מחלף הסירה ממנו נכנסים אל העיר הרצליה.